המלים הבאות נכתבות בדם


מיומנו של זמיר כהן, החובש של פלוגה א' בגדוד 12 בקרב תל פאחר:

זחל"ם שנפגע בדרך ההטיה בדרך לתל פאחר, 4 נהרגו עליו (צילום: זמיר כהן)

זחל"ם שנפגע בדרך ההטיה בדרך לתל פאחר, 4 נהרגו עליו (צילום: זמיר כהן)

"והנה שוב זחל"ם נפגע והחברים שלא הספיקו לצאת נשרפו חיים בזחל"ם. אחרי שהזחל"ם התלקח והתחיל לבעור התחילו התפוצצויות של תחמושת שהיתה בזחל"ם לעוף לכל עבר. לא אחת נפגעו חיילים מרסיסי פצצות או זחל"ם שהתפוצץ עם התחמושת. לא הספקתי להסיר את עיניי מהזחל"מים הבוערים, והנה טנקים מתחילים לעלות באש. אומנם הם לא נפגעו ויצאו מכלל שימוש כי רק הצוות נפגע על-ידי בזוקה. אומנם בטנק קורה רק חור קטן, אך מההדף של המטען החלול הצוות בטנק או נהרג או שמאבד חלקים מגופו. ברגעים אלה נזכרתי בזחל"מים השרופים אשר ראינו בתחילת הדרך, ועתה קרה אותו דבר גם לזחל"מים שלנו.

כל זה התרחש אולי במשך 10 שניות ולא יותר. אני חשבתי זאת לשנה שלמה. ברגעים אלו עזבתי את הפלוגה שלי אשר המשיכה לעלות למעלה ולטהר את היעד והתחלתי לטפל בפצועים. במכת האש הראשונה המדויקת של הסורים נפלו כ-20 פצועים, כולל הפצועים של השריון אשר אני ושאר החובשים טיפלנו בהם. התחלתי להתרוצץ מפצוע לפצוע. זעקות מחרידות אוזניים הגיעו לאוזניי. "חובש, חובש, חובש, חובש"…

לא הספקתי לחבוש את הראשון ולרוץ לשני, לא הספקתי להושיע את כולם בזעקותיהם "חובש", כי רבים היו שם הפצועים. התחלתי לאסוף את כל הפצועים ליד קיר אבנים ושם ריכזתי אותם לפינוי. לשם האויב התחיל לצלוף עליי בכל רגע שהרמתי את הראש. אך הוא לא הצליח. זחלתי בין הכדורים אל הפצועים וגררתי אותם אל המחסה, אל נקודת הפינוי. שם המשכתי לחבוש אותם יותר טוב. ריכזתי בנקודה זו כ-20 פצועים, אולי יותר, אולי פחות, שם ראיתי מקרים אשר בחיי לא אשכחם לנצח נצחים. היו שם מילואימניקים או שריונרים בלי רגל או במצב אחר. ראיתי שם שריונאי אשר מבחינה חיצונית לא היה לו שום פצע, אך היה שכוב הרוג. כנראה שהוא מת מהדף של המטען החלול של הבזוקה שירו על הטנק.

המילים הבאות נכתבו בדם ולכן הן בצבע אדום:

האש, העשן והריח החרוך של סולר וריח הגלגלים הנשרפים, שריקות כדורים ופגזים ואנקת פצועים זועקים "חובש", ולישועת תפילותיהם של המילואימניקים אשר זעקו ברגעי חייהם האחרונים את שמות בנותיהם ונשותיהם. זעקת פצוע אשר אמר למפקדו בערך כך: תגידו לאשתי שהיינו הראשונים ותמיד רציתי שנהיה הראשונים, תאמר לאשתי שנלחמתי כגיבור וכגבר. הוא עוד לא הספיק לגמור את המילים ומת.

האש, העשן, ריח שריפת הזחל"מים, הפגזים והכדורים השורקים, פצועים זועקים, ואנשים וחברים מתים. כל זאת כל יום עולים לנגד עיניי, לעולם לא חולפים ולא אשכח זאת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s