המלים הבאות נכתבות בדם


מיומנו של זמיר כהן, החובש של פלוגה א' בגדוד 12 בקרב תל פאחר:

זחל"ם שנפגע בדרך ההטיה בדרך לתל פאחר, 4 נהרגו עליו (צילום: זמיר כהן)

זחל"ם שנפגע בדרך ההטיה בדרך לתל פאחר, 4 נהרגו עליו (צילום: זמיר כהן)

"והנה שוב זחל"ם נפגע והחברים שלא הספיקו לצאת נשרפו חיים בזחל"ם. אחרי שהזחל"ם התלקח והתחיל לבעור התחילו התפוצצויות של תחמושת שהיתה בזחל"ם לעוף לכל עבר. לא אחת נפגעו חיילים מרסיסי פצצות או זחל"ם שהתפוצץ עם התחמושת. לא הספקתי להסיר את עיניי מהזחל"מים הבוערים, והנה טנקים מתחילים לעלות באש. אומנם הם לא נפגעו ויצאו מכלל שימוש כי רק הצוות נפגע על-ידי בזוקה. אומנם בטנק קורה רק חור קטן, אך מההדף של המטען החלול הצוות בטנק או נהרג או שמאבד חלקים מגופו. ברגעים אלה נזכרתי בזחל"מים השרופים אשר ראינו בתחילת הדרך, ועתה קרה אותו דבר גם לזחל"מים שלנו.

כל זה התרחש אולי במשך 10 שניות ולא יותר. אני חשבתי זאת לשנה שלמה. ברגעים אלו עזבתי את הפלוגה שלי אשר המשיכה לעלות למעלה ולטהר את היעד והתחלתי לטפל בפצועים. במכת האש הראשונה המדויקת של הסורים נפלו כ-20 פצועים, כולל הפצועים של השריון אשר אני ושאר החובשים טיפלנו בהם. התחלתי להתרוצץ מפצוע לפצוע. זעקות מחרידות אוזניים הגיעו לאוזניי. "חובש, חובש, חובש, חובש"…

לא הספקתי לחבוש את הראשון ולרוץ לשני, לא הספקתי להושיע את כולם בזעקותיהם "חובש", כי רבים היו שם הפצועים. התחלתי לאסוף את כל הפצועים ליד קיר אבנים ושם ריכזתי אותם לפינוי. לשם האויב התחיל לצלוף עליי בכל רגע שהרמתי את הראש. אך הוא לא הצליח. זחלתי בין הכדורים אל הפצועים וגררתי אותם אל המחסה, אל נקודת הפינוי. שם המשכתי לחבוש אותם יותר טוב. ריכזתי בנקודה זו כ-20 פצועים, אולי יותר, אולי פחות, שם ראיתי מקרים אשר בחיי לא אשכחם לנצח נצחים. היו שם מילואימניקים או שריונרים בלי רגל או במצב אחר. ראיתי שם שריונאי אשר מבחינה חיצונית לא היה לו שום פצע, אך היה שכוב הרוג. כנראה שהוא מת מהדף של המטען החלול של הבזוקה שירו על הטנק.

המילים הבאות נכתבו בדם ולכן הן בצבע אדום:

האש, העשן והריח החרוך של סולר וריח הגלגלים הנשרפים, שריקות כדורים ופגזים ואנקת פצועים זועקים "חובש", ולישועת תפילותיהם של המילואימניקים אשר זעקו ברגעי חייהם האחרונים את שמות בנותיהם ונשותיהם. זעקת פצוע אשר אמר למפקדו בערך כך: תגידו לאשתי שהיינו הראשונים ותמיד רציתי שנהיה הראשונים, תאמר לאשתי שנלחמתי כגיבור וכגבר. הוא עוד לא הספיק לגמור את המילים ומת.

האש, העשן, ריח שריפת הזחל"מים, הפגזים והכדורים השורקים, פצועים זועקים, ואנשים וחברים מתים. כל זאת כל יום עולים לנגד עיניי, לעולם לא חולפים ולא אשכח זאת.

ירושלים של זהב ברמב"ם


מזכרונותיו של פצוע מקרב תל פאחר

מאת דני ביזר

אני בבית חולים רמב"ם על מיטה צחורה. האחיות מחייכות אליי, אני חי, הכל נגמר. אני חש זרם וכאב קל בידי הימנית. עין ימין מכוסה, אבל אין לי כאבים חזקים. הרגליים כואבות ומעל השפה צריבה. כלומר נפצעתי, אבל לא נורא ועכשיו אם גם אצליח ללכת אז המאזן הוא חיובי בהחלט.

אבל אני מתחיל להיזכר במה שהיה אתמול. מה קרה ליוסי, ליואל ולרימר?  האם הם רק פצועים? איפה נמצא דוד? המראה של יואל רוכן מעליי ולאורך לחיו  נפערת תעלה מכדור, מבזיק במוחי וגורם לי כאב בחזה.

אז לא הכל חיובי. מה קרה ליתר הפלוגה? איך נגמר הקרב? האופוריה מתחלפת בדאגה.

האם תפקדתי כמו שצריך או שפישלתי? האם סתם סיכנתי את האחרים?!

לידי שוכב שמוליק מוראד, גם הוא מ"מ בפלוגה. שתי ידיו חבושות מהכתף ועד לאצבעות והן תלויות על עמודים משני צידי מיטתו. הוא מקדם אותי בחיוך שמח. "שמוליק תגיד, מה קרה? איפה היית?" ושמוליק מספר שהיה עם ורדי. אני מבין שהם היו בתל הדרומי ושהיה קשה מאוד.

במיטה בשורה השנייה שמולנו שוכב בחור שרגלו מגובסת. הבחור עושה שמח ובקול רם, ואחות נכנסת ומבקשת שישמור על השקט. הוא מבטיח להתנהג יפה והיא יוצאת. מיד מתחדשת המהומה.

אני נזכר שצה"ל ניצח בחזית הדרום וכבש את הגדה, ומבין שבעצם כל הפצועים בחדר שמחים גם אם כואב להם.

היום נמשך כששגרת בית החולים מכתיבה את האירועים.

האחיות מתכוננות לביקור רופאים. הנה נכנס רופא חשוב ובעקבותיו עוד כמה זוטרים. הם עוברים ממיטה למיטה לפי הסדר עד שמגיעים למיטתי. הרופא החשוב אוחז בתיק הרפואי שנלקח ממראשות המיטה, שם הוא מחכה בתוך כריכת אלומניום. הרופא החשוב שואל לשלומי תוך שהוא מעיין בתיק. הוא מסביר לרופאים האחרים ואז אני מבין שפרט להליכה על הרגליים אין בעצם מה לדאוג.

הרופאים יוצאים והאחיות נכנסות ומגישות ארוחת עשר. אחר כך מגיעות שתי תלמידות י"ב ומתיישבות ליד שמוליק. איזה עולם נפלא מזומן לגיבורים.

אחר כך באה חיילת ששואלת במה אפשר לעזור ולמי להתקשר. אני נזכר שלא חשבתי על אמא ומבקש שתתקשר לרעננה מספר שבע ותודיע שאני בבית חולים רמב"ם בחיפה.

וכך עובר היום ומגיע הלילה. לדודי, קצין מילואים מפרדס חנה, שספג כדור 0.5 בגב בקרב בעמק דותן (איפה זה עמק דותן?), יש טרנזיסטור וממנו נשמעת מנגינה נפלאה שלא שמעתי מעולם.

אחרי שנגמר השיר אני שואל את דודי מה זה השיר הזה? והוא עונה "מה, לא שמעת? ירושלים של זהב".

החיילים דרשו תשובות


%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%9cתא"ל במיל' שמיל גולן, שימש בקרב תל פאחר סמ"פ א' בגדוד 12 של גולני: "חיילים ומפקדים זוטרים דרשו תשובות שלחלק גדול מהמפקדים הבכירים לא היה נוח. על תל פאחר נכתבו הרבה מאוד סיפורים וספרים ושירים ממש צמוד למלחמה. רובם נכתבו על ידי אנשים שלא היו שם, או על ידי אנשים שהיה להם אינטרס שמישהו יכתוב את זה. הלוחמים לא דיברו. זה הגיע למצבים אבסורדיים בזמן ששכבנו בבתי חולים. היינו מקבלים את העיתונים או הסיפורים, ושואלים אחד את השני בחצי בדיחה אם גם אנחנו היינו בקרב הזה. וזה כולל חומר הדרכה לצה"ל שהוא לא נכון. הכל כדי לשווק את הקרב הזה בצורה אחרת. בתל פאחר אלה שלחמו חלקם לא נשארו בחיים וחלקם הגדול היו בבתי חולים ואותם לא תחקרו. גם החוברת של אהרון מגד היתה חוברת מטעם. סיננו ממנה את מה שלא רצו שיתפרסם. צריך להזכיר את האווירה של אלבומי ניצחון. נכון שהמטרה הושגה, השאלה היא גובה המחיר ואם אפשר היה לעשות את זה אחרת. כי היו שם מספר דברים שלא צריך להיות חכם בדיעבד. בהתאם לשינוי הנסיבות היה צריך לשנות ולנוע אחרי חטיבה 8 ולתקוף באותו כיוון שלה, ולא להיכנס עם הראש בקיר לשטח הריגה. כל זה היה בשיטת 'הסמוך' – חבר'ה לא נורא, יהיה בסדר, אנחנו נסתדר תוך כדי תנועה. אני קורא בין השיטין בבלוג נעמוש ואני מבחין שם במשפטים האלה. ואלה שלחמו שתקו. היה להם נוח עם כל סיפורי הגבורה והמיתוסים, ובשלב מאוחר יותר הלוחמים נסגרו כמו קונכיות".